על כל תאנה ותאנה שני תישועין. כלומר לפי חשבון של כל התאנים שיש לו כאן לפניו ואם רוצה הוא שיהו מאה מתוקנים מכל המתנות א''כ צריך שיהיו לו תאנים מלבד המאה כדי להפריש מהן מה שצריך ונמצא שהוא מפריש בתחלה שנים לתרומה ממאה ושני תישועין ותישוע של תישוע שהן י''ט למעשר ראשון ומעשר שני ממאה נשארו ע''ט מתוקנים מתרומה ומעשרות והרי הן כ''א מה שהפריש וצריך להשלום למאה כ''א אחרים ועדיין צריך הוא ליטול שתים מהן עצמן כדי לתקן אותן הכ''א המשלימין למאה ומפני ששיעור התרומה מכ''א הוא דבר מועט ואינו מגיע אפי' לחצי תאנה לא קחשיב כ''א שתים מהן למעשר קחשיב והרי הן כ''ג תאנים שהפריש ונמצא עכשיו יש בידו מאה תאנים מתוקנים מהכל והיינו דקא מסיים הש''ס ארבעה אמר תישועו של תישוע כלומר אותן ארבעה שצריך עוד לחשוב מלבד הי''ט של מעשר ראשון ומעשר שני והן שתים לתרומה שהפריש בתחלה ושתים מעשר לאותן הכ''א שמשלים למאה מתוקנים הן בכלל התישוע של תישוע שאמר התנא דמלבד התישוע של התישוע צריך שיטול עוד ארבעה ובין הכל הן כ''ג תאנים שהפריש כדי שיהיו בידו מאה מתוקנים כדאמרן וזהו ג''כ להבין דברי חכמים וחידותם:

הרוצה להכניס מאה תאנים מתוקנים. שיש לו תאנים טבל ורוצה לתקנם מכל וכל מהתרומה ומהמעשרות ושיהו נשארים אח''כ מאה מתוקנים:

אמר ר' זעירא דברי חכמים וחידותם. כלומר כך הוא סדר החכמים לדבר בלשון חידה ואף שכאן פשוט הוא בא ללמדינו להבין דבריהם שלפעמים הן אומרים בדרך חידה ועמוק הוא מי ימצאנו כ''א לאחר יגיעה הרבה תגיענו ועל דרך מאמר החכם להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם וכעין ההיא תוספתא והסוגיא דלעיל שבארנו אותם:

נוטל שני תישועין. שני פעמים תשע ממאה והן י''ח ותישוע של תישוע שהוא אחת שהן בין הכל עשר למעשר ראשון ותשע למעשר שני ופריך אלישנא דברייתא ויאמר תשע עשרה ולמה ליה למנקט בהאי לשנא שני תישועין וכו':

מי שיש לו כלכלה והוא מבקש לעשרה. זהו ג''כ בתוספתא שם בתר ההוא דלעיל:

ואם לשם אלף הוא נוטל אפי' הוא נוטל את כולה אינו משלים. כלומר בזה אין צריך לומר שמפריש את כל תשלום המעשרות מן אותה של אלף ואף אם לא קבע בדוקא מעשר אחת בחבירתה שהרי מאותה של מאה אי אפשר להפריש כל המעשרות של י''א מאות ואפילו הוא נוטל את כולה אינו משלים לחשבון המעשר ראשון ומעשר שני של האלף לבדה וא''כ פשיטא הוא שמפריש תשלום כל המעשרות מאותה של האלף וזהו ג''כ דברי התוספתא בבבא זו כמו שהבאתי לעיל להגיה לפי סוגיית הש''ס. וזהו ביאורה של תוספתא והסוגיא זו החמורה:

בזו מאה ובזו אלף אם לשם מאה הוא נוטל נוטל חמש עשרה. זה ג''כ מתפרש על דרך הבבא שלפניה דאם הוא נוטל ממנה לשם המעשר שלה צריך שיטול עשרה בשביל מעש''ר עם התרומת מעשר שלה ועוד חמש בשביל הספק תרומת מעשר של האלף שמא הוקבע בתוך אותה של מאה והתרומת מעשר של אלף עשרה הואי ומשום שהוא ספק אם הוקבע בה או לא די בחצי חלק תרומת מעשר שהוא חמש:

בשביל מעשר הראשון עם התרומת מעשר על המאה והאחת יתירה בשביל ספק תרו''מ של המאתים דשמא הוקבע התרומת מעשר של המאתים בתוך אותה של מאה ומשום דספק הוא אם בדוקא הוא שתהא מעשר של אחת מהן בחברתה אם לא די באחת שהוא חצי חלק התרומת מעשר של המאתים שהן שתים למאתים וכדאמרן דהואיל וספק הוא נפיק ידי חובתיה בחצי חלק תרומת מעשר של אידך בחברתה:

אם לשם מאה הוא נוטל י''א. כלומר אם נוטל ממנו לשם המעשר שלה צריך שיטול י''א והיינו עשרה:

עד כדון. שאמרנו בשוות הן הכלכלות אבל אם היה בזו מאה ובזו מאתים תאנים ובכה''ג שאינן שוות מספקא לן דילמא היה דעתו לקבוע מעשר של אחת מהן בחברתה דוקא דאל''כ למה אמר מעשרות כלכלה בחברתה הלא אינם שוות ואין ערך המעשר של זו כמו של זו אם לא דקפיד שיהו המעשרות של אחת מהן בשניה ואיכא נמי למימר דלא קפיד בכך לדוקא אלא אם ירצה יהא מפריש מאחת מהן על חברתה ואם ירצה יפריש מכל אחת המעשרות שלה הלכך אמרינן דעל המעשר גופיה. לא איכפת לן אם יפריש מאחת מהן על שתיהן דאף אם נחוש דשמא קבע של אחת מהן בחברתה בדווקא מ''מ הואיל והמעשר אין בו איסור לזרים יפריש מכל היכא דיפריש כי קא מספקא לן במה דאיכא למיחש על תרומת מעשר הוא דמספקא לן דשמא בדוקא קבע המעשר של אחת בחברתה וא''כ אם יפריש מכ''א המעשר שלה אכתי איכא חשש דתרומת מעשר מאחת מהן באידך ואסור לזרים וכיון שכן דספק הוא כדאמרן אמרינן דבחצי חלק מהתרומת מעשר אם מפריש הוא מאידך על האחרת נפיק ידי חובתיה דאף אם היה דעתו בדוקא בכך כבר הפריש חלק תרו''מ גם מאחת על חבירתה ובלבד שבין הכל יפריש ערך המעשר עם תרומת מעשר. ובסברא זו יהיה קרוב לפרש כוונת התוספתא והסוגיא דהכא ואם שכולה מקשה היא ולא מצאנו חומר הענין בכל המסכת כזה:

נוטל עשרים. תאנים מאיזה מהן שירצה למעשר ראשון על שתיהן וה''ה שנוטל עשרה מכל אחת מהן אלא דלרבותא נקט דאפילו מאחת מהן שירצה נוטל המעשר של שתיהן דכיון דקבע בשתיהן כאחת והן שוות בזו מאה ובזו מאה כדקתני ברישא דהתוספתא כדלעיל ככלכלה אחת חשיבא ונוטל מאיזה שירצה על שתיהן ולא נקט הכא אלא המעשר ראשון ואע''ג דבעי נמי לאפרושי מעשר שני על שתיהן משום דעיקר מאי דקמ''ל דאין קפידא בתרומת מעשר אם נוטל מאחת מהן על שתיהן כדמסיים ואזיל וכל עשר דיסב אית בהון תרומת מעשר האחד מן העשרה וכלומר דהואיל והן שוות לא איכפת לן גם בתרומת מעשר שנוטל מאיזו מהן שירצה על שתיהן וכדאמרן דכאחת חשיבי משא''כ בסיפא בשאינן שוות דיש קפידא בתרומת מעשר וכדלקמן ומיהו פשיטא לן דגם מעשר שני שצריך להפריש נוטל אף מאחת על שתיהן:

כיצד הוא עושה. אסיפא דמתני' קאי אם אמר מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחבירתה וסיפא דהתוספתא שהבאתי לעיל היא:

כיצד הוא עושה לאותו טבל של תנאי דמתני' נותן עיניו במקצתו במה שאמר שאני עתיד להפריש לסמוך על זה לתרומה ומעשרות ואוכל את השאר:

אם לשם מאתים הוא נוטל ששים תאנים. כלומר ואם מפריש מן של מאתים מפריש את כל תשלום המעשרות המגיע לשתיהן והן שלש מאות ומכל מאה מעשר ראשון ומעשר שני וששים לאו דוקא אלא התנא דרך העברה ודרך כלל נקט ואינן אלא קרוב לששים י''ט מכל מאה עשרה למעשר ראשון ותשעה למעשר שני שהן נ''ז להג' מאות שבשתי הכלכלות וה''ה דהוה מצי להפריש סך זה מאותה של מאה אלא מטעמא דאמרן דשמא הוקבע המעשר של אחת מהן בחברתה הואיל ואינן שוות ומה שהפריש הי''א מאותה של מאה הוא בחשבון ומשלים מאידך עד קרוב לששים שהוא חשבון כל המעשרות של שתיהן וממ''נ נפיק ידי חובתיה והיינו דתני בתוספתא בבבא זו אם מן הקטנה הוא נוטל נוטל י''א ואם מן הגדולה הוא נוטל נוטל את כל הששים וכפי אשר הבאתי לעיל לגרוס בתוספתא כדמוכח מהסוגיא ואם מן הקטנה הוא נוטל דקאמר היינו שהוא נוטל לשם הקטנה כדקאמר הכא וכן אם מן הגדולה וכו' וכדפרישית:

חד אמר עושה אותו שני למקום אחר וכו'. לאו אמתני' קאי אלא אהא דתני בתוספתא ומייתי הש''ס אבתרה דפלוגתייהו וכדמפרשינן לקמן:

מה אנן קיימין. פלוגתייהו ואהיכא קאי דהא במתני' קתני דבזמן שהטבל מרובה לא הפסיד כלום ונשאר המעשר כמו שהיה וכן הטבל כמו שהיה ולמה לו לעשות שני למקום אחר:

מאה טבל וכו'. כלומר דמפרש דאהאי ברייתא קאי פלוגתייהו ותוספתא היא (בפ''ח) אלא דשם כתובה בשיבוש ובהיפך וגי' דהכא עקרית מלבד תיבת שלש בסיפא הועתק בטעות והאי תנא דברייתא פליג אתנא דמתני' בדין אם הטבל מרובה דס''ל דמפסיד מן הטבל כשיעור תרומת מעשר שבו וכן שיעור תרומת מעשר של תשעים אם היו טבל והיינו דקאמר מאה טבל ותשעים מעשר נוטל תשעים ושתים חסר עישור אחד וכלומר דנוטל המעשר התשעים ועוד השתים חסר עישור אחד היינו אחד בשביל התרומת מעשר שבטבל דחיישינן שמא הוא בתוך המעשר ועושה עוד להתשעים כדין טבל לתרומת מעשר וזהו אחד חסר עשירית שהוא שיעור תרומת מעשר לתשעים וכל זה מפסיד הוא מן הטבל שהרי צריך להפריש עוד תרומת מעשר מן הטבל הנשאר כפי שיעורו והמעשר התשעים נשארו כמו שהיו ומפריש מהן תשעה לתרומת מעשר כדינו:

מאה טבל ושמונים מעשר נוטל שמונים ושתים חסר שני עשרונים. כצ''ל וכן הוא בתוספתא אלא ששם מהופך בטעות. ופירושו כדפרישית בבבא ראשונה דתרומת מעשר משמנים טבל שעושה אותם הטבל כדלעיל הוא אחד חסר שני עשרונים ועם האחד שהוא כנגד התרומת מעשר שבטבל שתים חסר ב' עשרונים. והשתא פלוגתא דלעיל אהא הוא דקאי דחד אמר עושה אותו שני למקום אחר לזה הנוסף שנוטל מן הטבל עם המעשר והן שתים חסר אחד:

יעשה אותו מעשר שני על מקום אחר. שצריך לו להפריש דמשום שעדיין לא קרא לו שם לתרומת מעשר יכול הוא לעשות לשני על מקום אחר ונמצא לא יפסיד כלום ושני בדוקא נקט כדי לעקור ממנו שם מעשר ראשון שלא יחוש לתרומת מעשר שבו:

וחד אמר עושה אותו כולו. כל המעשר התשעים והב' חסר עישור דמחמת הספק שנתערב בטבל ויש בו חשש מתרומת מעשר של הטבל יעשה אותן הכל למעשר שני ומפריש עליו כדי שיעור זה המעשר ראשון ממקום אחר:

כל טבל דאנן קיימינן. במתני' הכא טבל לראשון ולשני ולא לתרומה גדולה דאל''כ אמאי מפסיד אחת מן החולין בשביל התרומת מעשר לבד הרי יש כאן טבל שהוא טבול גם לתרומה גדולה והיה לו להפסיד שלשה השתים בשביל התרומה והא' בשביל התרומת מעשר אלא ע''כ בשהופרשה התרומה גדולה והטבל שאנו חוששין בשביל התרומת מעשר שבו:

כיני מתניתא. הא דקתני כל זמן שהטבל מרובה לא הפסיד כלום כן צריך לפרש כל זמן שהטבל מרובה על המעשר המעשר הוא שלא הפסיד כלום וכדפרישית טעמא במתני' דבכה''ג דמתני' ודאי לא משכחת לה שמה שהוא מרובה על המעשר יעלה במעשר הפחות ממנו שהרי הן עשרה ולא יעלו בתשעים המעשר וה''ה נמי אם הטבל מרובה בפחות מעשרה לא משכחת לה שיעלה בהמעשר וקמ''ל דאנן קפדינן שלא יהא המעשר מפסיד כלום וכלומר שאם תחשבהו כדין תרומת מעשר ממש שנפל למעשר אם כן יהיה המעשר מדומע ויפסיד המעשר:

דתני. בתוספתא דתרומות (פ''ה):

מעשר טבל. טבל שטבול לתרומת מעשר שלא הופרש ממנו ונתערב בחולין:

אם יש לו פרנסה ממקום אחר. שיש לו ממה להפריש על זה הטבל ממקום אחר מוציא עליו לפי חשבון הטבל שנתערב:

ואם לאו ר''א בן ערך אומר קורא שם לתרומת מעשר שבו ועולה בא' ומאה. כך הוא בתוספתא שם וכלומר אם נתערב במאה חולין א''כ קורא לו שם לתרומת מעשר ויעלהו בא' ומאה ואינו מפסיד מן החולין כלום והשתא מתני' פליגא על ר' אלעזר בן ערך דממתני' שמענו דמפסיד אחת מן המאה חולין ואמאי ויעלהו לתרומת מעשר בא' ומאה:

תיפתר. להמתני' בדברים שאין להם עלייה שאינם בטלים וכהאי דתנינן (בסוף פ''ג דערלה) ואלו הן שהן מקדשין אגוזי פרך ורמוני באדן וכו' דחשיבי הן ולא בטלי:

ויפצע. אותן ואז בטלה חשיבותן דהא תנן התם נתפצעו האגוזים נתפרדו הרימונים יעלו בא' ומאתים וה''נ יעלה בא' ומאה:

א''ר יונה מותר לפצע. בתמיה וכי מותר לכתחילה לפצע כדי לבטל האיסור וכי לא כן תנינן שם נתפצעו האגוזים בשעבר אם נתפצעו בדיעבד הא לכתחילה לא:

אמר רבי מזו וכו'. ארישא דמתני' מהדר מאה טבל מאה חולין נוטל מאה ואחת וכדפרישית במתני' דאותו הא' שצריך הוא ליטול נוסף על המאה ומפסיד מן החולין מטעמא דהוי כסאה של תרומת מעשר שבמאה הטבל נתערב בהחולין ואע''פ שהיה בדין דאף אם הוא כך מ''מ הרי למאה חולין נפלה וא''כ יעלה באחד ומאה ולא יפסיד מן החולין כלום ואפ''ה אמרינן דמפסיד אותה הסאה מן החולין ועלה קאמר רבי מזו שמענו שחלוקין הן חביריו על ר''א בן ערך דלקמן:

דין כדעתיה ודין כדעתיה. ואזדו ר''י ור''ל לטעמייהו דאיתפלגון לקמן (בפ''ג דתרומות) וה''ג שם תרומת שניי כריים כאחת מהי ר' יוחנן וכו'. וכצ''ל כאן. כלומר אם היו לפניו שני כריים של תבואה ואמר תרומת שני כריים באחד מהן מהו ופליגי ר''י ור''ל ר' יוחנן (ס''ל) קדשו מדומעין כלומר קדשו התרומות שבהן והרי שניהן מדומעין שאינו ידוע באיזה מהן התרומה ור''ל סבר דלא קדשו כלל מכיון שאמר סתם ולא פירש היכן ובאיזה הכרי קבע התרומה והיינו דאמר הכא דכל חד וחד לטעמיה הוא דאזיל דר''ל ס''ל מכיון שאיני ידוע לו אם הוא מהמעשר או לא צריך להתנות עליו דבלא כך לא חל עליו שם תרומת מעשר ור''י ס''ל דא''צ להתנות דחל עליו תרומת מעשר כמו דס''ל התם שאע''פ שאין ידוע לו היכן היא התרומה חל עליה שם תרומה ושני הכריים מדומעין:

ר' יוחנן אמר אין צריך לכפול תנאו. כלומר שא''צ כאן לתנאי כלל אלא יכול הוא לקרותו לתרומת מעשר כך ואע''פ שאינו יודע אם הוא מהטבל או מהמעשר כיון שנוטל עם המאה הרי היא מעשר וקורא שם לתרומת מעשר:

צריך לכפול תנאו ולומר ואם לאו לא עשיתי כלום. על מה שהוא אומר הרי הוא עשוי תרומת מעשר צריך הוא לכפול ולומר ואם לאו שאין הדבר כמו שאמרתי לא עשיתי כלום שלא יהא חל שם תרומת מעשר על האחת הנוספת:

גמ' רשב''ל אומר צריך להתנות. אבבא מאה טבל מאה מעשר קאי דכשהוא נוטל מאה ואחת צריך להתנות ולומר אם טבל עלה בידי. כלומר על אותה הסאה אחת הוא אומר כן אם זו של המאה טבל היא שעלה בידי הרי הוא מעשר כמו המאה מעשר שנטלתי ואם של מעשר הוא הא' שעלה בידי הרי הוא עשוי תרומת מעשר על המאה טבל:

מאה טבל תשעים מעשר וכו'. כל זמן שהטבל מרובה לא הפסיד כלום והטעם דכשהטבל מרובה א''כ לעולם אין במעשר הפחות ממנו כדי שיעור שנוכל להעלות התרומת מעשר שנתערב בו ואם אתה מחשבו כתרומת מעשר שנפל למעשר נמצא המעשר מדומע הכל הוא ולפיכך לא החמירו כן במעשר וכל זמן שהטבל מרובה לא הפסיד מן הטבל כלום והיינו אם הטבל מרובה על המעשר בין בעשרה או פחות דלעולם שייך האי טעמא ועשרה דנקט במתני' לאו דוקא והכי אמרינן בגמרא וכדנפרש בהסוגי':

מאה חולין מתוקנין מאה מעשר. שנתערבו ובמאה מעשר שלא הפריש מהן תרומת מעשר יש בהן עשרה מתרומת מעשר לפיכך נוטל מאה ועשר לפי שהתרומת מעשר נתערב בהחולין וא''כ צריך להפריש מהחולין כדי שיעור תרומת מעשר שבמאה המעשר ונוטל מאה ועשר והן הכל מעשר ומפריש מהן התרומת מעשר כשיעור תרומת מעשר מן הק''י מעשר שהן י''א ואותן העשרה שמוסיף על המאה מפסיד הוא מן החולין וישאר תשעים סאין חולין מתוקנות כמו שהיו וא''ת א''כ יהיו החולין הכל מדומע שהרי עשרה תרומת מעשר שנפלו למאה הן ותרומה אינו עולה אלא באחד ומאה הא ליתא דתינח אם היה העשרה התרומת מעשר כבר מפורשים ומבוררים לתרומת מעשר אז הדין שצריך א' ומאה כנגד התרומת מעשר שנפלו אבל כאן שאין התרומת מעשר מבורר ומופרש אלא שיש במאה מעשר הטבולין לתרומת מעשר כדי עשרה לתרומת מעשר הלכך לא מחמרינן כאן אלא שאוסר בהחולין כדי אותן העשרה ויהיו כמעשר וצריך ליטלן מהחולין עם המאה מעשר ומפריש מן הכל תרומת מעשר ותשעים החולין נשארו מתוקנין. והא דקתני הכא חולין מתוקנין ולא חולין סתם כמו ברישא תע''ג דגם ברישא בחולין מתוקנין איירי הא קא משמע לן דלא תימא דאין הדין דהאי חלוקה כ''א בשנתערבו המעשר בחולין שהוציאו ממנה התרומה גדולה לבדה ולא הוציאו ממנה המעשר דאז אמרינן דהמעשר של מאה מוציא גם העשרה מעשר שבהחולין ונוטל מאה ועשר למעשר מפני שנתחבר מעשר למעשר ואינו מפסיד כלום אבל לא בנתערב המעשר עם החולין המתוקנין לגמרי ואפילו מן המעשר הלכך קמ''ל דאף אם נתערבו בחולין המתוקנין לגמרי אוסר בהן עד כדי עשרה מטעם העשרה תרומת מעשר שבמאה המעשר וכדאמרן:

מאה טבל מאה מעשר. שנתערבו ג''כ הוא נוטל מאה ואחת ומפסיד מן הטבל אותה סאה אחת וישארו צ''ט שאין טבל ואותן המאה ואחת הכל מעשר הן וטעמא בהך חלוקה הויא כעין הטעם דהחלוקה הראשונה שאם אתה אומר לא יטול אלא מאה יחשוב שהמאה שנטל הוא הטבל ולא יפריש כ''א סאה אחת לתרומת מעשר ממנו ובאמת אינו כן שהמאה שנטל הן המעשר מפני שזהו הכלל כל שיש בו יותר מן האיסור אותו הוא שמפרישין מהתערובות שנתערב עם האחר וכן הוא כאן שבמאה הטבל יש סאה אחת לתרומת מעשר ובמאה מעשר יש עשרה לתרו''מ לפיכך אמרו שיטול מאה ואחת כדי שידע שהן המעשר ויפריש תרומת מעשר כשיעור הראוי למאה ואחת מעשר שאף אותה סאה אחת שניטלת מן הטבל נעשית מעשר ומ''מ ההפסד הוא מן הטבל שאם לא נתערבו היה מפריש מהטבל עשרה למעשר והעשירי שבאותן עשרה היה לתרומת מעשר והיו נשארים בידו מאותן המאה טבל תשעים סאה שהן מעושרים ומתוקנים ממעשר ראשון ומאותן המאה מעשר לא היה צריך להפריש כ''א עשרה לתרומת מעשר עכשיו שנתערבו אומרים אנחנו שאותה הסאה שהוא נוטל עם המאה הן הכל כמעשר ונמצא אותה הסאה הנוספת היא ההפסד שגם היא למעשר ומפריש מהן עשרה למאה לתרומת מעשר וחלק העשירי מאותה סאה מעשר לתרומת מעשר ומהצ''ט סאין שנשארו טבל צריך עכשיו שיפריש מעשר מכל הצ''ט והן עשרה סאין פחות עשירית ובין הכל הוא מפסיד סאה בדאמרן:

נוטל מאה ואחת. לפי שדין הטבל שאוסר מין במינו ואפי' בכל שהוא עד שיפרישו וכשהוא נוטל המאה מהתערובות הטבל הוא שנוטל ולפיכך אמרו שצריך ליטול עוד אחת מהמאה של החולין עמו ומפסיד אותה הסאה האחת מפני שהסאה של תרומת מעשר שבטבל נתערבה בהחולין וא''ת נהי דכך הוא הלא תרומת מעשר עולה באחד ומאה וכשנוטל המאה טבל מן המאתים שנתערבו א''כ ישארו המאה חולין מתוקנין כמו שהיו היינו טעמא שאם אתה אומר אינו נוטל אלא מאה יטעה ויחשוב שאותן המאה הן המאה החולין שעלו בידו ויחשוב אותן לחולין ובאמת אינו כן שהטבל הוא שמפרישו מן החולין ונמצא ישארו אלו המאה טבל בטיבלן שיחשוב שהן חולין ולא יפריש מהן הלכך צריך הוא שיטול עוד סאה אחת מן החולין מפני התרומת מעשר כדי שידע שהטבל הוא שהפריש ויתקנו לפי מה שצריך לתקנו וישארו מהחולין צ''ט סאה מתוקנין והכי מפרש להאי טעמא בהאי תלמודא בפרק הבית והעליה:

מתני' מאה טבל מאה חולין. שנתערבו והך טבל דמתני' דהכא מיירי בטבל שהופרש ממנו תרומה גדולה אלא שלא הופרשו ממנו המעשרות והרי הוא טבול לתרומת מעשר לאחד ממאה שבו: